(א) אביו כו׳ – ז״ל ד״מ ולרבו יותר כו׳ יש ללמוד מזו דמי שאביו הוא רבו קורא אותו רבי ולא אבא מורי וכן מוכח ר״פ הזהב דקרי ליה ר״ש לרבי אביו ר׳ ונראה לי דהיינו דוקא אם הוא רבו מובהק כו׳ עכ״ל וצריך עיון שאין נוהגין כן הלכך יש לומר דאע״ג דחייב בכבוד רבו יותר משל אביו מכל מקום יותר יש לקרותו בשם אב המיוחד לו מילדותו וגם מסתמא האב מוחל על כבודו בזה כמו שנתבאר בא״ח סימן תע״ב סעיף ה׳ דבן אצל אביו אע״פ שהוא רבו מובהק צריך הסיבה אע״ג דתלמיד אצל רבו א״צ הסיבה משום דמסתמא אביו מוחל על כבוד רבו בזה וה״ה הכא ורבי שאני דהא אמרינן מימות משה עד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד.

(ב) כל שקובע לו מדרש – כתוב בכסף משנה דר״ל דהיינו דוקא כשקובע עצמו להורות הוראות אבל מדברי הב״ח אינו נראה כן שכתב דר״ל דכיון שהוא קובע לו מדרש הרי הוא חולק על שררתו של רבו ותדע שהרי אפי׳ לבדוק סכין של שחיטה שאינו שום הוראה כלל אסור משום כבוד של רבו כו׳ (בזמן הש״ס) ועיין בתשובת מהרי״ך מקראקא ר״ס י״ט.

(ג) אבל כו׳ – ומדברי מהרי״ק שורש ק״ע לא נראה כן שכ׳ שם להוכיח אפילו היה תלמידו אם אח״כ נתחכם יכול לחלוק עליו ולהורות בפניו אפילו להלכה ממה שחלק ריש לקיש על רבי יוחנן ודוחק לומר דקים ליה דר״ל לא היה חולק אלא מסברא ולענין מה שהביא מהרא״י שם ראיה שכך היה דרכה של התורה מימות התנאים ואמוראים וגאונים בכמה מקומות י״ל דהיינו בנטילת רשות או שמת וכדלקמן ס״ד וצ״ע.

(ד) ואפי׳ נטילת כו׳ – ודעת הראב״ד והרשב״א בתשו׳ סי׳ קי״א והריב״ש סימן רע״א דנטילת רשות מהני אפי׳ תוך ג׳ פרסאות.

(ה) וכל זה ברבו מובהק – כל זה נמשך לסברא זו דהרמב״ם אבל י״א דאפי׳ תלמיד חבר אסור תוך ג׳ כדלקמן.

(ו) וי״א כו׳ ממש כו׳ – האי ממש לא קאי ארבו אלא אלפניו כלומר דלפניו ממש אפילו תלמיד חבר אסור.

(ז) וי״א דתלמיד גמור כו׳ – וי״א אלו אין מחלקים בין דרך מקרה לקבע כדמוכח מדבריהם ע״ש וכן משמע בטור.

(ח) וי״א דדוקא ברגיל לבא – שם לקצים כגון ביום השוק או בב׳ וה׳ שם ונראה דיום השוק דומיא דב׳ וה׳ היינו יום ראשון דשבוע אבל יום השוק דשנה כגון יריד לא מיקרי רגיל.

(ט) אבל אם אינו רגיל כו׳ מותר כל שהוא חוץ לג׳ פרסאות – אפי׳ הוא רבו מובהק כן הוא במרדכי שם.

(י) וחוץ לי״ב מיל מותר כו׳ – משמע אפי׳ בלא נטילת רשות וכן מוכח בתוספות רפ״ק דסנהדרין דף ה׳ ע״ב שכתבו דבפרק הדר דלא אורי רב המנונא בחרתא דארגיז בשני דרב הונא רביה איירי שלא נטל רשות אע״פ שהיה חוץ לג׳ פרסאות והתם בפרק הדר (ריש דף ס״ג) אמרינן דדוקא בשני דרב הונא לא אורי אבל בשני דרב חסדא אורי משום דתלמידו חבר היה ודוק אבל בהגמי״י פ״ה מהלכות ת״ת כתב דמכל מקום צריך נטילת רשות ועיין במהרי״ק סימן ק״ע האריך ליישב דבריהם.

(יא) אע״פ שנטל רשות כו׳ – אתלמיד גמור קאי וכדמסיים עד שיטול רשות מכל רבותיו המובהקים אבל בתלמיד חבר כתב גם מהרי״ק דסגי בנטילת רשות מרבו ומשמע עוד במהרי״ק שם דאם יש לו רב א׳ מובהק והאחרים אינם מובהקים צריך שיטול רשות מרבו המובהק.

(יב) והאי מובהקים כו׳ אלא ר״ל כו׳ – נראה מדברי הרב דלסברא זו אפילו לא למד רוב חכמתו ממנו כל שלא נתגדל להיות קרוב לרבו מיקרי תלמידו וכן נראה ממ״ש דא״כ לא אפשר כו׳ אלמא דבלא למד ממנו רוב חכמתו מיירי ואפ״ה מיקרי תלמידו וכן משמע ממ״ש אח״כ וי״א דכל שאין כו׳ אלמא דלסברא הראשונה אפילו אין רוב חכמתו ממנו מיקרי תלמידו אבל לפע״ד אין הדבר כן אלא הרמב״ם ומהרי״ק לא פליגי שהרי מהרי״ק גופיה כתב בריש התשובה וז״ל אמנם דוקא בתלמיד מובהק לדברי רב אחאי גאון ור״י ור״מ בן מיימון ור״י מטרני והרא״ש והטור שפסקו כולם כר׳ יודא דסוף אלו מציאות דבעינן שיהא רבו מובהק שרוב חכמתו ממנו אבל אין רוב חכמתו ממנו א״צ לנהוג בו שום כבוד רק לענין קריעה שקורע עליו כעל מי שמתאבל עליו ועומד מפניו כמ״ש הרמב״ם וטור י״ד (כדלקמן ס״ל) אבל להורות לפניו או לקבוע לו מדרש לעצמו וכן הני שכ׳ הרמב״ם כגון המתרעם על רבו והמהרהר אחר רבו כו׳ עכ״ל כל הדברים האלו אין נוהגין כיון שאין רוב חכמתו ממנו כדמשמע בהדיא מתוך דברי הרמב״ם שהרי בפ״ה מהל׳ ת״ת כתב אמרו חכמים מורא רבך כו׳ לפיכך אמרו חכמים כל החולק על רבו כו׳ כל המתרעם על רבו כו׳ כל העושה מריבה עם רבו כל המהרהר אחר רבו כו׳ אסור להורות בפני רבו וכן מונה והולך ומונה באותו פרק כל דין תלמיד לרבו ומסיים בסוף וז״ל ברבו מובהק שלמד רוב חכמתו ממנו אבל אם לא למד ממנו רוב חכמתו הרי הוא כתלמיד חבר ואינו חייב בכבודו בכל הדברים האלו אבל עומד לפניו וקורע עליו כו׳ הרי לך בהדיא שלא נאמרו הדברים שאין לקבוע מדרש וכן להורות בפניו אלא דוקא ברבו מובהק כו׳ ואפילו לר״ח וראבי״ה שפסקו כר׳ יוסי דאמר התם אפילו לא האיר עיניו אלא במשנה אחת נראה דלא א״ר יוסי אלא דוקא לענין קריעה ושיעמוד מפניו אבל לא לשאר מילי עכ״ל מהרי״ק שם ומ״ש בסוף התשובה דאם נתחכם אח״כ להיות גדול קרוב לרבו הוי תלמיד חבר שם הוציא דין חדש דאפילו למד רוב חכמתו ממנו אם אח״כ נתחכם כמותו הוי תלמיד חבר וי״ל גם הרמב״ם מודה לזה וז״ל שם ולא עוד אלא אפילו למדו וגם סמכו אם לבסוף נתחכם הנסמך יכול לחלוק עליו ולהורות בפניו אפי׳ בהלכה למעשה שהרי דבר פשוט שר״ל היה תלמיד גמור דרבי יוחנן לרש״י ור״י היה רבו מובהק וכל חכמתו ממנו היה וגם סמכו ואפ״ה חלק עליו עכ״ל הרי להדיא כמו שכתבתי וכן משמע להדיא בד״מ שכ׳ וז״ל וצ״ע מה הקשה ב״י על דברי מהרי״ק שכ׳ דאם למד רוב חכמתו ממנו כי נתחכם ונעשה גדול כרבו מאי הוי דהא מהרי״ק הביא ראיה לדבריו מריש לקיש שהיה תלמיד גמור לר׳ יוחנן ור׳ יוחנן רבו מובהק היה וסמכו ואפ״ה היה חולק עליו והורה בפניו בכמה דוכתי הואיל ונתחכם לבסוף ונעשה גדול ודברי ריב״ש סי׳ רע״א כדברי מהרי״ק עכ״ל אבל כשלא למד רוב חכמתו ממנו אפילו לא נתגדל להיות כמותו לא מקרי תלמידו גם למהרי״ק וכמ״ש ועוד ראיה ממ״ש הרב גופי׳ בד״מ ודברי ריב״ש סימן רע״א כדברי מהרי״ק (ומשמע ליה להרב שם לאו דוקא חכם כמותו ממש בשוי כו׳ ע״ש ואינו מוכרח ודוק) והרי הריב״ש שם כתב להדיא ופי׳ תלמיד חבר ר״ל שאין רוב חכמתו ממנו וכ״כ הרמב״ם בד״א ברבו מובהק שלמד ממנו רוב חכמתו כו׳ עכ״ל ולענין מ״ש הרב דא״כ לא אפשר לו להיות הרבה רבותיו מובהקים אינו כלום דהרי פירש״י בס״פ אלו מציאות רוב חכמתו אם מקרא מקרא אם משנה משנה ואם ש״ס ש״ס וכ״כ הט״ו לקמן ס״ל וא״כ יש לומר שלמד אצל זה רוב חכמתו במקרא ואצל זה רוב חכמתו במשנה ואצל זה רוב חכמתו בש״ס ואצל זה רוב חכמתו במדרש ואגדות ואצל זה רוב חכמתו בקבלה וכיוצא כזה בשאר חכמות התורה תדע שהרי הריב״ש ג״כ ס״ל דכל שאין רוב חכמתו ממנו [לא] מקרי רבו וכמ״ש והרי הריב״ש כתב שם דא״צ נטילת רשות רק מרבו הא׳ וכע״ש וגם הרב בד״מ בשמו אלמא דיש לו הרבה רבותיו מובהקים אלא ודאי כדפירש׳ וכן נראה דעת המחבר דלקמן סעיף ל׳ כתב דכל שאין רבו מובהק דהיינו שאין רוב חכמתו ממנו אין חייבים באלו הדברים וכאן כתב אע״פ שנטל רשות מרב א׳ לא סגי עד שיטול רשות מכל רבותיו המובהקים אלא ודאי כדפי׳ ודו״ק.

(יג) מהני להורות – חוץ לג׳ פרסאות אבל תוך ג׳ פרסאות לא מהני ליה רשות מרב א׳ עכ״ל עט״ז ומשמע הא מכל רבותיו אם אין לו רק רב אחד מהני והוא נמשך לסברא זו דהרשב״א וסייעתו אבל יש חולקין דתוך ג׳ לא מהני נטילת רשות כדלעיל ס״ק ד׳.

(יד) כיון שאינו כו׳ – אבל אם מורה על מעשה שבא לפניו אפילו שאלו הלכה כדברי מי אסור לומר כדברי פלוני ולכך כפלו התוס׳ והפוסקים וט״ו וחזרו וכתבו כיון שאינו מורה כו׳.

(טו) לא מיקרי כו׳ – מדברי הר״ן נראה [דלאו] דוקא כה״ג אסור שכ׳ ביעתא בכותחא ביצים גמורות כו׳ דבר פשוט כו׳ ועם כל זה לא רצה להורות בעוד שהיה רבו חי ולנסותו היה מתכוין השואל אם יורה במקום רבו עכ״ל והתוס׳ ופוסקים הוצרכו לומר דביעתא בכותחא מיירי בדבר שיש בו חידוש לשואל עיין שם.

(טז) יש מי שכתב כו׳ – כתוב בהגהת דרישה ותימה דהא איתא בעירובין פרק הדר (דף ס״ב ע״ב) אמר לי ר׳ יעקב בר אבא כגון מגילת תענית דכתיב ומנחא מהו לאורויי באתרא דרביה אמר ליה הכי אמר רב יוסף אפילו ביעתא בכותחא בעי מנאי דרב חסדא כולהו שני דרב הונא ולא אורי ופירש״י מגלת תענית דלא היה דבר הלכה כתוב בימיהם אפילו אות אחת חוץ ממגילת תענית ולהכי קרי מגלה עכ״ל ש״מ אפילו דברים הכתובים בספר אסור להורות בפני רבו ואפילו תלמיד חבר כמ״ש התוס׳ דרב חסדא תלמיד חבר דרב הונא הוה ואפשר לומר דדוקא בפניו אסור כמ״ש מהו לאורויי באתריה אבל שלא בפניו מותר ועי״ל דההיא דמגילת תענית מיירי בדבר שנראה חידוש לשואל הוא דאסור וכמ״ש התוס׳ שם בהדיא ומהר״מ בא לומר בכגון שאין נראה לו דבר חידוש לשואל ואשמועינן דאפילו הכי אינו מותר אלא בכל שכתוב בספרים כו׳ וק״ל עכ״ל והא ודאי ליתא דודאי מהר״מ מיירי שיש חידוש לשואל כדאיתא בהגמ״יי שם וז״ל כתב מורי רבינו בשם ר״י דדוקא בדבר שיש בו חידוש אפילו ביעתא בכותחא ומגלת תענית שהזכיר הספר בכה״ג איירי אבל בדברים שהשואל יודע מנהגו של דבר כגון נטל״פ וכיוצא בו דכשמתירין לו אין נראה בעיניו דבר חידוש שרי עוד הורה מורי רבינו שכל פסק שאדם רואה בפירוש בספר מספרי הגאונים כו׳ וכ״מ להדיא מדברי המחבר שאפילו יש בו חידוש לשואל שרי וגם תירוץ הראשון אינו מחוור דאם כן הוי ליה לחלק הכי בהדיא ועוד דבאתריה משמע שלא בפניו אלא במקומו דאם לא כן הל״ל קמיה דרב הונח וא״כ כיון דשלא בפניו אסור מה לי במקומו או לא אלא נראה דמהר״מ סבירא ליה הך דמגלת תענית מיירי כשבא לדמות מלתא למלתא בדבר הכתוב במגילת תענית וק״ל.

(יז) שאסור לחכם כו׳ – נראה דהיינו דוקא אם מתיר בסתם וכן נראה מהראיות שהביא בהגמ״יי שם מרפ״ק דסנהדרין (דף ח׳) גבי רב דבקי במומי וס״פ כל היד דף כ׳ סוף ע״א גבי ר׳ חנינא דפלי קורטא דגרגישתא וריש בכורות גבי כל חיותא דרב מרי בר רחל אבל אם אומר לשואל טעם בדבר ומראה לו פנים או שמביא ראיות מתוך הספר מותר.

(יח) ולא כל מי שמת כו׳ – הג״ה זו צ״ל בריש סעיף י״ג ולא כל מי שמת רבו מותר לישב ולהורות אלא אם כן הגיע להוראה וכל תלמיד שלא הגיע להוראה כו׳ כן צ״ל וכן הוא בטור בשם הרמב״ם שוב מצאתי כן בספרי ש״ע הישנים ולקמן ס״ק מ״ו יתבאר עד כמה מיקרי לא הגיע להוראה.

(יט) כשהוא שתוי יין – כתב הרמב״ם פ״א מהלכות ביאת מקדש דהיינו דוקא רביעית יין חי שאינו מזוג שתה כדי רביעית בלבד והיה בה מים כל שהוא או ישן מעט או הלך כדי מיל כבר עבר היין ומותר להורות אבל שתה יותר מרביעית אפילו מזוג או שינה מעט או הדרך מוסיפין בשכרותו אלא ישהה לפי השכרות עד שלא ישאר משכרותו שום דבר שבעולם עכ״ל והוא מהש״ס וכדאיתא בכסף משנה שם וכ״כ הב״ח וכ״כ הסמ״ק סימן קל״ג וכתב עוד הב״ח ואין חילוק בין מהלך ברגל ובין רכוב ותימה דהא בש״ס פרק הדר (דף ס״ב ע״ב) אמרינן דרכוב שאני דאין מפיג אלא בג׳ מילין ואפשר סבירא ליה כשנויא קמא דש״ס ומ״מ גם לשנויא קמא יש חילוק בין מהלך לרכוב בשתה יותר מרביעית דברכוב לא אמרינן שמוסיף בשכרותו כשרכב ג׳ מילין כדמוכח בש״ס שם וכ״כ הסמ״ג לאוין ס׳ אבל רכוב לא ולפ״ז צ״ל הא דכתב הב״ח ואין חילוק ארביעית קאי ומכל מקום צ״ע אמאי שבק מסקנת הש״ס:

הרשב״א בתשובה סימן רמ״ז בי״ט או בסעודה גדולה כגון מילה ונשואין ופורים וכיוצא בזה במקומות ששותין הרבה אסור להורות כל היום עד למחר ואם נתן דעתו כבר על פסק הדבר מותר להורות בין לאיסור בין להיתר אפילו לאחר סעודה גדולה כמו בי״ט ע״כ וב״י בח״מ סימן ז׳ כתב על זה ואינו נראה לי שאסור להורות כל היום אלא כשירגיש שסר יינו מעליו מותר עכ״ל ותמיהני שהרי הרשב״א הביא שם ראיה לדבריו ממאי דאמרינן בביצה דרב לא אוקי אמורא מי״ט לחבירו וכ״כ הר״ף בהגהת סמ״ק סימן קל״ג כהרשב״א וכ״כ הב״ח ככל דברי הרשב״א ונראה דהם לא מיירי אלא בסתמא אבל אם ברור לו שסר יינו מעליו מותר:

הרמב״ם שם מותר לשיכור ללמוד תורה ואפילו הלכות ומדרשות והוא שלא יורה ואם היה חכם וקבוע להוראה לא ילמד שלמודו הוראה היא וכ״כ הב״ח והוא מהש״ס דכריתות וכדאיתא בכסף משנה שם.

(כ) או שאר דברים המשכרים כו׳ – אפילו אכל תמרים או שתה חלב ונשתבשה דעתו מעט אל יורה. רמב״ם שם.

(כא) אם לא שהוא דבר ברור בפוסקים כו׳ – ומדברי הרמב״ם ות״ה דלעיל נראה מבואר דאפילו הוא דבר ברור בפוסקים כל שאינו מפורש במקרא שהצדוקים מודים בו אסור להורות וכ״כ הב״ח ותמיהני על הרב שמתיר בדבר ברור בפוסקים אע״פ שנמשך אחר דברי מהרי״ק שמביא בד״מ מכל מקום הוא יחיד נגד הרמב״ם ות״ה וגם הוא מיקל וגם המעיין בדברי מהרי״ק יראה שלא כתב שם כן לקושטא דמלתא אלא כתב כי הייתי סבור דלענין מה שאמרו שתוי אל יורה הוא שחולק הסמ״ק מצור״ך אמנם אין עתה סמ״ק מצור״ך בידי כו׳ וכן משמע בכריתות (דף י״ג ע״ב) דאפילו לר׳ יוסי בר׳ יהודא דוקא ללמוד ש״ס שרי אבל להורות אפילו בדבר ברור כל שאינו מפורש במקרא אסור ע״ש ברש״י ואפשר דמ״ש הרב דבר ברור בפוסקים ט״ס הוא וצ״ל בפסוקים:

הב״ח ומי שמיצר ואין דעתו מיושבת עליו אל יורה בשעה שהוא מיצר דכתיב בצר אל יורה וכ״כ התוספות על פי הירושלמי ומדת חסידות לכל בעל הוראה שיהא נזהר מלהורות בכל הני דפרק הדר כגון ביומא דרתח או בא מן הדרך ברגלו או ביתא דאית ביה שכרא או הרסנא אבל אין שם איסור אפילו לכתחלה עד כאן.

(כב) ואף על פי שמדין הסמיכה שבימים הראשונים – כתב הרמב״ם פרק ד׳ מהלכות סנהדרין והוא שיהיה ראוי לכל הדברים כיצד חכם מופלא שראוי להורות לכל התורה כולה יש לב״ד לסמוך אותו וליתן לו רשות לדון ולא להורות באיסור והיתר או יתן לו רשות באיסור והיתר ולא לדון דיני ממונות כו׳ סמיכה שבזמן הזה אינו אלא נטילת רשות בעלמא ולמה שראוי ראוי ד״מ ועיין בסוף תשובת מהר״ל ן׳ חביב תשובת מהר״י בי רב ותשובת ן׳ חביב כמה קונטרסי׳ בעניני הסמיכה.

(כג) מותר להזכיר כו׳ – כלו׳ לקרות בו אחרים וע״ל סימן ר״מ סעיף ב׳ ס״ק ג׳.

(כד) אבל מותר לומר כו׳ – נראה דוקא שלא בפניו וכן בד״מ שהוציא כן מרש״י דפרק חלק גבי אלישע מיירי שלא בפניו אבל בפניו אין להזכיר שמו כלל רק יש לקרותו רבי וכן נוהגין.

(כה) ואומר לו ביראה וכבוד – שלום עליך רבי ואם נתן לו רבו שלום אומר לו שלום עליך רבי ומורי כן צריך להיות וכן הוא בטור ורמב״ם וכן הוא בספרי המחבר הישנים.

(כו) ולא יחלוץ תפיליו כו׳ – עיין בספר באר שבע דף ע״ב עמוד ד׳ ובב״י ובב״ח בא״ח סימן ל״ח שהאריכו בזה ועיין בא״ח ס״ס כ״ז.

(כז) נוטל רשות מרבו כו׳ – ונראה דה״ה אם היה אביו יושב בסעודה עם אחרים נוטל רשות מאביו ואחר כך מאחרים וכן הוא בנוסחאות ברכת המזון וכן נוהגין ואם אביו וגם רבו מובהק שלמד עמו בחנם מסובים נוטל רשות מרבו ואחר כך מאביו כדלקמן סל״ד.

(כח) ולא יתפלל כו׳ – הטעם בכל זה שלא ישוה עצמו לרבו והתוספת כתבו דאחורי רבו טעמו דנראה כמשתחוה לרבו. והר״ר יונה כתב הטעם משום הפסקה. וכ׳ בית יוסף בשם שבולי לקט סימן מ״ג בשם רב האי דהא דאסור להתפלל כנגד רבו (היינו אצל רבו כדפירש״י וטור) לא אמרו אלא ביחיד אבל בצבור אין לו לחלוק כבוד לרבו ומותר להתפלל כנגדו ע״כ ומביאו ד״מ וכ״כ הבית יוסף בא״ח סי׳ צ׳ בשם מהר״י אבוהב וספר אוהל מועד וכ״כ הרב שם סכ״ד.

(כט) ולא לאחריו כו׳ – אמרי׳ בש״ס פ׳ תפלת השחר דתלמיד חבר מותר וכ״כ המחבר בא״ח סימן צ׳ סכ״ה ובבית יוסף שם דלהתפלל ואחוריו לרבו אפי׳ תלמיד חבר נמי לא דביזוי גדול הוא.

(ל) וחוץ לד׳ אמות הכל מותר – כתב בית יוסף בא״ח ס״ס צ׳ ומיהו משמע דלא מהני ריחוק ארבע אמות אלא להתפלל אחורי רבו כנגדו אבל להתפלל ואחוריו לרבו אפי׳ רחוק כמה לא אבל מדברי הטור שם נראה דברחוק ד׳ אמות אפילו אחוריו לרבו שרי וכ״כ הב״ח שם דה״ל רשות אחרת בפני עצמו.

(לא) ואם היה כו׳ – כן למד מהרי״ו בדינים והלכות סימן ל״ז מהא דכתב המרדכי (ונתבאר לעיל סימן קנ״ג ס״ג) דאם היה הישראל קודם במרחץ ואח״כ באו עובדי כוכבים שם אין צריך לצאת וצריך עיון דיש לחלק דדוקא התם דטעמא הוא כדכתב המרדכי שהוא בא בגבולו וזה לא שייך בכבוד רבו.

(לב) וכן המנהג פשוט כו׳ – וכן כתב הרב בא״ע ס״ס כ״ג.

(לג) ודוקא שלא אמר כו׳ – זהו מהר״ן שכתב כן ממאי דאיתא ברי״ף וז״ל כתיב (במלכים א׳ ח׳) ביום השמיני שלח את העם וכתיב (בד״ה ב׳ ז׳) ביום עשרים וארבע שלח את העם מכאן לתלמיד הנפטר מרבו ולן באותה העיר שצריך ליפטר ממנו פעם שניה עד כאן. וכתב הר״ן פי׳ שמיני של חג הוא כ״ב בחודש הרי שלקחו רשות לפי שהיה דעתם לשוב לבתיהן ביום כ״ג ומפני שנשארו שם היום ההוא ולנו בעיר הוצרכו לקחת רשות פעם שנית ביום כ״ד אבל ביום כ״ג אף על פי שלנו הלילה אחר כ״ב לא היו צריכין לקחת רשות משום דאדעתא דהכי שיסעו למחר שהיה כ״ג לקחו רשות עכ״ל ותימה גם אהר״ן גופיה דהדבר פשוט דט״ס הוא בהרי״ף וצ״ל וכתיב ביום כ״ג לחודש שכן הוא בד״ה ב׳ ו׳ ובש״ס מ״ק דף ט׳ סוף ע״א וברש״י והרא״ש שם ובפירוש רש״י ורד״ק בד״ה שם אם כן לפי מה שכתב הר״ן ולפי מה דמשמע פשטא דקרא שלקחו רשות משלמה ע״ד לשוב לבתיהן ביום כ״ג מוכח דבכל ענין צריך לחזור וליטול רשות ואפילו תימא דלא מוכח בקרא מידי מ״מ מנ״ל לחלק וצ״ע.

(לד) ולא יכריע דבריו כו׳ – וע״ל סימן ר״מ ס״ב.

(לה) עד שיתכסה ממנו כו׳ – או עד שישב כדלקמן סי׳ רמ״ד ס״ט.

(לו) י״א דאין אדם חייב כו׳ – ואף ע״ג דברמב״ם וטור ופוסקים איתא דאין אדם רשאי פירש הרב דהיינו דאין חייב וכן כתב הב״ח וכן הוא בסמ״ג סוף עשין י״ג.

(לז) אבל בפני אחרים כו׳ – וי״א כיון שהשוה מוראו למורא שמים חייב לעמוד אפי׳ מאה פעמים ביום דאטו אם אדם מקבל פני שכינה כמה פעמים ביום אינו חייב לעמוד עכ״ל עט״ז והוא מדברי הרא״ש וטור.

(לח) הגדול לימין – לאחוריו ומצדד עמו לצדדין והקטן לצד שמאל וחוץ לד׳ אמות הכל מותר. טור: () ולקמן ר״ס רפ״ב מסיים הבית יוסף בשם תשובת הרשב״א שמקרוב ראו קצת מגדולי הציבור שיש לעמוד גם בשעה שש״ץ זוקפו ומראה הכתב לעם ואמרו לי שכל זה מכבוד הס״ת ושכן נהגו ברוב המקומות עכ״ל וכן כתב הרמב״ן פ׳ כי תבא על פסוק ארור אשר לא יקים את התורה הזאת ע״ש ועיין בא״ח סימן קמ״ו.

(לט) אא״כ רבו כו׳ – ואפילו אין הרב חולק כבוד לתלמידו אלא הוא מתכבד במה שאחרים חולקים לו כבוד אפי׳ בפני הרב חולקים לו כבוד כן כתב הדרישה והב״ח בשם ר׳ שמחה וכן הוא בהגמי״י פ״ח מהל׳ ת״ת וכן כתב הד״מ והגהת דרישה בשם המרדכי פרק קמא דקידושין וכתבו עוד הב״ח והדרישה בשם רבי שמחה אין הרב צריך לעמוד בפני תלמידו אפי׳ הוא תלמיד חכם גדול מאד אמנם חזינא למ״ר שעשה הידור לתלמידו ואפילו לאותן שאינן חשובים כולי האי הגמ״יי וכן כתב הרב לקמן סימן רמ״ד ס״ח.

(מ) ודוקא אם הרב הוא גם כן כו׳ – ובתשובת מהר״י כהן מקראקא סימן י״ט כתב שכבוד רבו של רבו אפילו לא למד לפניו כלל גדול מכבוד רבו וכשלמד גם כן קצת לפניו יש לדחות רבו ולא לכבדו בפניו וע״ש.

(מא) אומר לו – דרך כבוד למדתני רבינו כך וכך.

(מב) צריך למחות בידו – הואיל וברור לו שעומד על האיסור ובת״ה שם מגמגם דאפילו בספק לו יש למחות בידו ומאי דאמרינן בפרק הדר (סוף דף ס״ז) באיסור דרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן היינו כשבא להורות הלכה למעשה ומסתמא מתיישב שפיר להורות כדת משא״כ כשרואה שרבו שולח יד לעשות דבר איסור וכן היה נראה עיקר אלא שהרב נמשך אחר מה שמסיק בת״ה שם דאין לדקדק כולי האי.

(מג) לא יאמר כו׳ – שסתם מה שהתלמיד אומר סוברים השומעים שמפי רבו שמע ואם לא שמעו מפיו צריך להודיעו מפי מי שמע אבל שמועה ששמע מרבו רשאי לאומרו בסתם וכתב הב״ח מיהו נראה דוקא שבידוע שלא למד לפני רב אחר אבל אם למד לפני שנים צריך להזכיר שם אומרו מיהו עכשיו סתם מה שהאדם אומר סוברים העולם שהוא מפי עצמו והלכך הדין משתנה ומ״מ ודאי דאסור לומר בסתם וכ״ש משם עצמו דבר ששמע מאחרים דהוי מתעטף בטלית שאינו שלו.

(מד) ואינו מאחה כו׳ – זהו אליבא דכ״ע.

(מה) אינו אוכל בשר כו׳ – ע״ל סימן שמ״א ס״ס א׳ בהג״ה וסי׳ שע״ד ס״י.

(מו) כשמזכיר כו׳ – וכן ראה הרשב״ץ למקצת חכמים כשמזכירין רבם בספריהם אומרים כך כתב מורי ר׳ פלוני הכ״מ עכ״ל ב״י מזה מבואר דאפי׳ בכתיבה המתקיימת לאחר י״ב חודש צריך לומ׳ כן כמו באביו דלעיל סימן ר״מ ס״ט בהג״ה.

(מז) ודוקא כיחו כו׳ – כן פי׳ ר׳ ירוחם אמאי דאמרינן בש״ס כיח ורק קאמרינן כו׳ אבל רש״י פי׳ שם כיח ורק קאמרינן שרק אותו בפני רבו והיה לו להסתלק משם או להבליע בכסותו עכ״ל ומביאו ב״י משמע אפילו רוק בעלמא אסור לרוק בפני רבו אלא יסתלק משם או יבליעו בכסותו. ובנדרים ריש פ׳ הנודר מן המבושל אמרינן כל מידי לא תפלוט קמיה רבך לבר מן קרא ודייסא שהן דומין לפתילה של אבר ופרש״י כל מידי לא תרוק רוק בפני רבך כדאמרינן במס׳ עירובין הרק לפני רבו חייב מיתה שנאמר כל משנאי אהבו מות אבל אם אכלת דלעת ודייסא ונזדמן לך הרוק בפיך פלוט בפני רבך וזרוק אותו לחוץ שיש בו סכנות נפשות ע״כ.

(מח) אבל עומד מלפניו כו׳ – ושני ת״ח הלומדים ביחד ומקשים ומפרקים זה לזה יש פוסקים דדינן כרבן מובהק לענין עמידה וקריעה ויש חולקין וכדאיתא בבית יוסף וכתב הרב שתי הסברות לקמן סי׳ ש״מ ס״ח.

(מט) עד מ׳ שנה – משמע ארבעים שנה משנולד וכן פירש״י והר״ן אבל בתוספות דסוטה דף כ״ב ע״ב פירש משנה שהתחיל ללמוד עד מ׳ שנה ולא משנה שנולד.

(נ) אם יש גדול ממנו – משמע אבל אם שניהם שוים מותר אע״פ שלא הגיע לארבעים שנה והיינו כפירש״י והר״ן אבל התוס׳ שם פי׳ בשוים הא דאמר שאין להורות עד ארבעים שנה היינו בששוה לגדול העיר בחכמה וגדול העיר הגיע להוראה הלכך כיון שיש חכם כמותו שהגיע להוראה בשנים והוא לא הגיע לשנות הוראה אין להורות בפניו אבל אם גדול העיר הוא בחכמה אע״פ שלא הגיע לשני הוראה מורה ורבא גדול העיר בחכמה היה עכ״ל ובזה נ״ל ליישב מה שתמה הר״ן על הרי״ף שלא הביא הא והא רבא אורי בשוין משום דס״ל כפי׳ התוס׳ ולכך סתם דאפי׳ בשוים אסור ולא הוצרך לפרש דכשהוא גדול העיר יורה דפשיטא הוא דאם הוא לא יורה מי יורה וגם הרא״ש השמיטו וא״כ נראה דעת הרי״ף והרא״ש כדעת התוס׳ ויש להחמיר.

(נא) גדול ממנו – או זקן ממנו בעיר כן פירש״י בסוטה מיהו נראה שהזקן צריך להיות שוה לו בחכמה וכ״כ האגודה פ׳ היה נוטל כי רבים חללים הפילה זה ת״ח שלא הגיע לארבעים שנה ומורה ויש זקן בעיר היודע כמותו ע״כ.

(נב) חכם שאסר כו׳ אין חבירו כו׳ – היינו כשכבר חלה הוראתו אבל אם שניהם בבית המדרש יכול להתיר כדכתבו הפוסקים שאביא לקמן ס״קנ״ה.

(נג) אין חבירו כו׳ – אפי׳ הוא גדול ממנו בחכמה ובמנין כ״כ הר״ן בפ״ק דעבודת כוכבים בשם הראב״ד וכ״כ הריב״ש סי׳ שע״ט וכתוב בספר מ״מ פ׳ א״ט דף קנ״א ע״ב שכן נראה דעת הרב אבל מדברי מהרי״ק שורש קע״א נראה שסובר בפשיטות דדוקא חבירו אמרו אבל כל שהוא אינו חבירו שהוא גדול ממנו רשאי להתיר מה שאסר הראשון עכ״ל וכן דעת הר״ן שם וכ״כ ר׳ ירוחם נתיב ב׳ ח״ה דכל זה מיירי בששניהם שוים דאם הא׳ גדול מחבירו בחכמה יכול להתיר מה שאסר חבירו אפי׳ במידי דתליא בסברא ע״כ.

(נד) להתיר כו׳ – ואפי׳ התיר אינו מותר כ״כ הר״ן שם בשם הראב״ד וכ״כ הריב״ש סימן שע״ט.

(נה) אבל אם יש לו קבלה כו׳ – היינו על פי מ״ש בד״מ בשם ר׳ ירוחם בשם י״מ ובשם רש״י אבל לא שם לבו לעיין בתוס׳ פ׳ אלו טריפות דף מ״ד ע״ב ובהג״א ממהרי״ח שם שחולקין ע״ז וס״ל דאפילו יש לו קבלה אינו יכול להתיר וכ״פ מהרש״ל שם סי״ח וכתב שכן המסקנא בפסקי תוס׳ ובפסקי מהר״מ וכן נראה עיקר בש״ס שם ובסוף פרק כל היד וכן דעת הר״ן פרק א״ט וכ״כ בחידושי הרשב״א שם בשם דעת רבותינו בעלי התוס׳ ועוד אפילו ר׳ ירוחם שכתב שי״מ להתיר היינו משום שנמשך על פי דברי התוס׳ פרק א״ט שם שכתבו כן בשם רש״י דס״פ כל היד וכ״כ הרשב״א בחידושיו שם בשם רש״י ולפע״ד משמע ברש״י ס״פ כל היד איפכא שהרי פי׳ אגמריה סמיך דפשיטא ליה דטהור והא דהוי מטמא מעיקרא מפום כבודו דרבה בב״ח אבל אי הוי מספקא ליה לא הוי סמיך עליה עכ״ל אלמא דלא סמיך אגמריה להתיר נגד כבודו של רבה בב״ח אלא משום דסמיך עלה דרבה בב״ח נמי כל יומא ויומא מטהר כו׳ ונ״ל שגירסא אחרת היה להם ברש״י ומ״מ כיון שלפי גרסתנו דעת רש״י ג״כ הכי אין לזוז מזה ועוד דכן נראה ג״כ דעת התוס׳ פ״ק דעבודת כוכבים והסמ״ג עשין קי״א שכתבו דהא דאמרי׳ בפ׳ אין מעמידין נפקי שיפורי דרב ואסר ושיפורי דרב הונא ושרי וכן הך עובדא דפ׳ אלו טריפות (חולין מ״ט) במחט שנמצא בסמפון הכבד דרב הונא טריף ורב אדא מכשיר מיירי כגון שהיו יחד בב״ה ונחלקו שם ולא נתפשט לא דברי זה ולא דברי זה ע״כ והיינו כמסקנת התוס׳ פרק אלו טריפות ולא כמו שכתבו שם בתחלה לדעת רש״י דהך עובדא מיירי דאגמריה סמיך וגם הרא״ש אע״פ שכתב בפ׳ א״ט כמ״ש התוס׳ לדעת רש״י מ״מ נראה מדבריו דלא ברירא ליה הכי להלכה אלא נמשך אחר דברי התוס׳ שם שהרי בפ״ק דעבודת כוכבים כתב דלא מתוקם הא דנפקי שיפורא כו׳ אלא כגון שבא הדבר לפני שניהם יחד בבית המדרש ואי איתא הא מיתוקם דאגמרייהו סמכי וגם מדברי ר׳ ירוחם גופיה סוף נתיב ב׳ נראה שכן עיקר.

(נו) קבלה שטעה כו׳ – כלומר שיש לו קבלה שאין הדין כן וא״כ זה טעה.

(נז) בדבר משנה – עיין בח״מ ר״ס כ״ה מהו טעה בדבר משנה.

(נח) ואפי׳ אם טעה בשקול הדעת – נראה דוקא טעה בשקול הדעת דהיינו דפליגי תרי תנאי או אמוראי או פוסקים ופסק האוסר כחד מינייהו וסוגיין דעלמא כאידך כמו שנתבאר בח״מ סי׳ כ״ה וכ״כ התוס׳ פ״ק דעבודת כוכבים חכם שאסר אין חבירו יכול להתיר אלא א״כ יכול להחזירו כגון שטעה בדבר משנה או אפי׳ בשיקול הדעת וסוגיין דעלמא כאידך כו׳ אבל אם אינו יכול להתברר שטעה בשיקול הדעת אע״פ שהוא נושא ונותן עם המורה עד שהוא חוזר אינו יכול להתיר וכדמשמע מתוס׳ הנ״ל וכן משמע באשר״י שם בשם ר״י וברבינו ירוחם סוף נתיב ב׳ שכתבו אם יראה לשני שטעה הראשון ילך ויתווכח עמו אם יכול להוכיח שטעה בדבר משנה יחזירהו ואם חולק עליו בשיקול הדעת שסברתו נוטה להתיר מה שאסר הראשון ואין יכול להוכיח מתוך המשנה או מדברי אמורא יאמר אני אומר כך אבל איני מתיר מה שאסרת מאחר שיצא מפיך לאסור ושויתה חתיכה דאיסורא ואין בידי להחזירך מתוך דבר משנה או אמורא עכ״ל אלמא דכל שאינו יכול להחזירו מתוך משנה או אמורא אע״פ שחוזר ומודה לשקול הדעת שלו אינו יכול להתיר כיון דשוי׳ חתיכה דאיסורא (וכ״כ במעדני מלך פ׳ א״ט דף קנ״א ע״ג לדעת הרא״ש) ודוקא כשמברר שהוראתו היתה טעות בדבר משנה או שיקול הדעת בטעות כה״ג ליכא למימר שויא חתיכה דאיסורא דהא בטעות היה ועוד דאי מיירי כשאינו חוזר ומודה לדבריו ל״ל לטעמא דאינו מתיר מה שאסרת מאחר שיצא מפיך לאסור ושויתיה חתיכה דאיסורא תיפוק ליה דאינו יכול להתברר האמת עם מי ואסור ועוד לאיזה צורך חזרו וכתבו ואין בידי להחזירך ועוד לאיזה צורך חזרו וכתבו מתוך דבר משנה או אמורא אלא ר״ל אע״פ שאני מחזירך כיון שאין בידי להחזירך מתוך משנה או אמורא איני יכול להתיר וכדפי׳ ונ״ל שזהו גם כן דעת הראב״ד והרשב״א שהביא הר״ן רפ״ק דעבודת כוכבים שכתבו והני מילי בדבר שאין בו מחלוקת אלא בשיקול הדעת אבל אם טעה בדבר משנה חוזר ומטהר ומתיר כו׳ אבל בשיקול הדעת ודאי לא מפני שנעשית כחתיכה דאיסורא עכ״ל ומיירי דליכא טעות בשיקול הדעת דבדאיכא טעות ודאי דלא שייך לומר דשויה חתיכה דאיסורא והא דלא מחלקי בשיקול הדעת גופיה היינו משום דסתמא דמלתא בשקול הדעת יכול להיות שאי אפשר להתברר אבל בטעה בדבר משנה יוכל להתברר טעותו במשנה וכן כתב מהר״מ מטיקאטין בגליון האלפסי על אבל בשיקול הדעת ודאי לא כו׳ פירוש בשיקול הדעת שאין יכולים לעמוד עליו שלא נפלה עליו הסכמה לכאן או לכאן אבל שיקול הדעת וסוגיא דעלמא כהאי הוי כדבר משנה הכי איתא בתוס׳ עכ״ל ואע״פ שזה דוחק קצת בלשונם מ״מ עדיף טפי להשוות דבריהם עם דברי התוס׳ והרא״ש וגם ניחא בהכי מ״ש דשויה חתיכה דאיסורא ועוד דבהא נמי ניחא דל״ק עלייהו מה שהקשה הר״ן שם עליהם מפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין ל״ג) דמשמע התם דבטעה בשיקול הדעת מחזירים הוראתו בהסכמתו ומסיק שם הר״ן כן להלכה אלא שכתב אבל למעשה אין בידי כח לחלוק על אבות העולם ז״ל ולפמ״ש גם אבות העולם סוברים כן ול״ק מ״מ לוקמא ש״ס התם בפ׳ אד״מ הא דמה שעשה עשוי וישלם מביתו ואין מחזירין הוראתו בשיקול הדעת דליכא טעות דא״כ אמאי ישלם מביתו כיון דאי אפשר להתברר שטעה וכל זה הוא דלא כנראה מהעט״ז דאפי׳ בשיקול הדעת דליכא טעות יכול להחזירו דליתא אלא כדפירשתי.

(נט) ואפילו אם התיר הראשון וכבר חלה הוראתו כו׳ – ד״מ מהרא״ש שכתב שם כן בשם הירושלמי אבל לא שת לבו דהתוס׳ שם והסמ״ג עשין קי״א והגמ״יי ספ״א מהל׳ ממרים חולקים דדוקא להתיר מה שכבר אסר אינו יכול אבל יכול לאסור מה שהתיר אף שכבר חלה הוראתו ופירשו כן הירושלמי וכ״כ מהרש״ל פא״ט סימן י״ח בשם מהר״מ ופסק שם וכן נראה מהראב״ד והרשב״א והר״ן דלעיל שכתבו דלא משום כבודו של חכם נגעו בה אלא משום דשויה חתיכה דאיסורא משמע דיכול לאסור מה שהתיר חבירו וכן בריב״ש סימן שע״ט.

(ס) אבל במעשה אחר כו׳ – ואם החכם הראשון אסר מחמת חומר או גדר וסייג אינו יכול להתיר אפילו במעשה אחר כ״כ מהרש״ל שם לדעת המרדכי.

(סא) ואבדת רבו – לפניו להשיב ואינו יכול להשיב כי אם אחד מהן ועי׳ בח״מ ר״ס רס״ד.

(סב) המובהק – אבל אינו מובהק אביו קודם אפילו אינו חכם כלל. בית יוסף ופשוט הוא.

(סג) שקול כו׳ – אבל אם אינו שקול כנגד רבו אף על פי שהוא ג״כ חכם אבדת רבו קודמת.

(סד) פודה את אביו כו׳ – ע״ל סימן רנ״א סוף סעיף ט׳ וסימן רנ״ב סעיף ט׳.

(סה) וכן מפרק כו׳ – ובבית יוסף מסתפק במפרק אפילו כשהוא שקול נגד רבו כיון דאין שם סכנת גוף ולא הפסד ממון ומשמע דאם אינו שקול פשיטא ליה דרבו קודם ובאמת שבאשר״י לא מכרעת מידי.

(סו) אבל אם אביו שוכר לו רבי כו׳ – לשון ספר חסידים ס״ס תקפ״ה אבידת רבו קודם לאבידת אביו דזהו כשאין אביו משכיר לבנו רב אבל כשאביו משכיר לבנו רב והרב לא היה מלמדו בחנם אז אבדת אביו קודמת ואם הרב לא היה רוצה ללמדו אלא בשכירות ויהודי או יהודים נותנים לו השכירות ללמדו אז אבידת בעל הנותן קודם ע״כ.

(סז) אבדתו כו׳ – ובח״מ ר״ס רס״ד כתב אף על פי כן יש לו לאדם ליכנס לפנים משורת הדין ולא לדקדק ולומר שלי קודם אם לא בהפסד מוכח כו׳ ע״ש.

(סח) אבל אם הוא פשוט – בש״ס או בפוסק אחד שם.

פלפול בהנהגת הוראות באיסור והיתר מהרב המחבר יזיי״א.

כתב הרב בח״מ סימן כ״ה כל היכא דאיכא ספיקא בהוראת איסור והיתר והוא דבר דאורייתא ילך לחומרא ואי דבר דרבנן ילך אחר המיקל ודוקא אם הב׳ החולקים הם שוים אבל אין סומכין על דברי קטן נגד גדול ממנו בחכמה ומנין אפילו בשעת הדחק אא״כ היה בו ג״כ הפסד מרובה וכן אם היה יחיד נגד רבים הולכים אחרי רבים בכ״מ עכ״ל וכתב כך על פי תשובת הרשב״א סימן רנ״ג שהביא בד״מ והב״ח תמה עליו על מ״ש אפילו בשעת הדחק אלא אם כן היה גם כן הפסד מרובה כו׳ ולא ידענא מאי קשיא ליה דהרי מפורש ברשב״א שם דדוקא בשעת הדחק שיש בה הפסד מרובה שרי ועוד דהא הב״ח גופיה אסיק דנקטינן כהרשב״א ודלא כהתו׳ דמתירין אפי׳ בשאר שעת הדחק דליכא הפסד מרובה עכ״ל א״כ ודאי דברי הרב פשוטים ור״ל דאין סומכין עליו אפילו בשעת הדחק היכא דליכא הפסד מרובה אלא אם כן היה ג״כ הפסד מרובה וכשיש הפסד מרובה שרי דהיינו שעת הדחק.

עוד האריך הב״ח בכמה דקדוקים להוכיח שהרשב״א לא התיר בשעת הדחק שיש בו הפסד מרובה אלא ביחיד נגד רבים אבל לא בקטן נגד גדול ממנו בחכמה ובמנין ודלא כהרב והוציא דברי הרשב״א שם מפשטן וכל מעיין בצדק ישפוט שדברי הרב ברורין ואין צורך להאריך בדברים פשוטים.

גם מה שכתב משום דביחיד נגד רבים אשכחן בדוכתי טובי דפסק ש״ס כדברי יחיד נגד רבים אבל בקטן נגד גדול לא אשכחן כו׳ ליתא דהא אשכחן נמי בדוכתי טובי דפסק ש״ס הלכתא כקטן נגד גדול כריש לקיש בהנהו תלת נגד ר׳ יוחנן כדאיתא בפרק החולץ (יבמות ל״ו) ובאשר״י פ״ק דב״ק חשיב נמי טובי דקי״ל הלכתא כר״ל נגד ר׳ יוחנן ע״ש וקי״ל רב ור׳ יוחנן הלכה כר׳ יוחנן אע״ג דרב גדול היה מרבי יוחנן כדאיתא באלו טריפות (דף נ״ד ע״א) דא״ר יוחנן עליו כל אותן שנים ששימש את ר׳ בישיבה אני שמשתיו בעמידה ומאן גבר הוא גבר בכולה ובפ׳ ג״ה (חולין צ״ה ע״ב) כולי שני דרב כתב ליה ר׳ יוחנן לקדם רבינו שבבבל כי נח נפשיה הוה כתב לשמואל לקדם חבירנו שבבבל אמר לא ידע ליה מידי דרביה אנא כתב שדר ליה עיבורא דשתין שנין ותליסר גוילי דספק טריפתא ובפ״ק דכתובות (דף ח׳ ע״א) אמרי רב תנא ופליג אתנא דברייתא ור׳ יוחנן לאו תנא הוא שיחלוק אתנא כמ״ש התוס׳ שם וכ״כ מהרי״ק שורש ק״ע דרבי יוחנן דהוי פליג יקרא לרב משום שהיה גדול ממנו. רב חסדא הוה תלמיד חבר דרב הונא כדאיתא בעירובין פרק הדר ובס״פ אלו מציאות וכן הוכיח מהרי״ק שם בארוכה שרב הונא היה גדול מרב חסדא כל ימיו ואפילו הכי כתבו התוס׳ פרק מי שמתו (ע״ב)⁠^א (ברכות כ״ה.) והרא״ש שם בשם ר״ח וא״ז דהלכה כרב חסדא דאף על גב דהיה תלמידו אזלינן לחומרא וכ״כ שאר פוסקים שם וכה״ג אשכחן טובי בש״ס ופוסקים הלכתא כקטן נגד גדול עצמו מספר.

ועוד תימה על דבריו כיון דביחיד נגד רבים סומכים בהפסד מרובה אע״ג דהלכה כרבים דאורייתא הוא וכדאיתא בפרק הזהב גבי יצאת בת קול הלכה כר׳ אליעזר בכל מקום ולא אשגחו ביה שכבר כתבת בתורה אחרי רבים להטות וכן הוא בדוכתי טובי וכל הש״ס ופוסקים מלאים מזה כ״ש בקטן נגד גדול והיאך יעלה על הדעת דגדול נגד קטן שלא הוזכר בתורה ולא במקומות ידועים בש״ס ופוסקים יהא עדיף מרבים נגד יחיד. ועוד דהא הרמב״ם וסמ״ג ושאר פוסקים שאביא לקמן ס״ל דאין חילוק בין קטן נגד גדול וע״כ הם מודים ביחיד נגד רבים הלכה כרבים א״כ ע״כ זכות הרבים עדיף.

ועוד תימה על דבריו דע״כ האי גדול ממנו בחכמה ובמנין פירושו חכמה או מנין כמ״ש בהג״ה רפ״ק דעבודת כוכבים מא״ז וז״ל אם זה גדול בחכמה וזה גדול במנין הולכין אחר גדול במנין פי׳ תלמידים הרבה אי נמי שרוב התלמידים אומרים כמותו עכ״ל ומביאו ד״מ והסמ״ע סימן כ״ה ס״ס י״ז ונ״ל שיצא לו כן ממאי דאמרינן בש״ס פ״ק דיבמות (דף י״ד ע״א) לא עשו ב״ש כדבריהם דב״ה רובא אף על גב דב״ש מחדדי טפי ואפילו מ״ד עשו כדבריהם מודה דלאחר בת קול לא עשו ע״ש אם כן כשסומכין על יחיד נגד רבים בהפסד מרובה כ״ש דסומכין על קטן נגד גדול ממנו בחכמה או במנין וזה ברור.

אע״ג דהראב״ד כתב בריש עדיות אהא דתנן אין ב״ד יכול לבטל דברי ב״ד חבירו אא״כ גדול ממנו בחכמה ובמנין דמנין היינו שנים יש לומר דדווקא בב״ד תלוי בשנים לבטל דברי ב״ד חבירו אבל לא בב׳ חכמים ועוד שהרי הרמב״ם רפ״ב מהל׳ ממרים והסמ״ג עשין קי״א מפרשים מנין היינו מנין חכמי הדור.

ואולי גם הב״ח לא כתב כן אלא כנגד גדול ממנו בחכמה וגם במנין או אפשר שחשב מנין היינו פנים ומ״מ נראה דאפילו גדול בשנים דינא הכי ומהני טעמי דלעיל ועוד דודאי רבים עדיף וכמו שהוכחתי.

אבל הדבר ברור כדפי׳ וא״כ דברי הרב ברורים ולא ירדתי לסוף דעת הב״ח שהשיג עליו ע״ש.

עוד נראה מבואר מדברי הב״ח דהא דמתיר הרשב״א בהפסד מרובה ביחיד נגד רבים היינו אפי׳ באיסורא דאורייתא וכתב וה״ה בס״פ הערל (יבמות פ״א) גבי חתיכת חטאת כו׳ ותימה והרי הא דיחיד ורבים הלכה כרבים דאורייתא הוא וכמ״ש לעיל והיאך אפשר לעקור דבר תורה בהפסד מרובה והלא כך הוא גזרת המקום לילך אחר הרבים ומה בכך שהוא הפסד מרובה ועוד שהרי הורגין נפשות ומחרימין ומפקירין ומאבדין ביד ע״פ הרוב ועיר הנדחת נדונין ע״פ הרוב והרי אין לך הפסד מרובה גדול מזה וע״ק דהיאך אפשר דהרשב״א בא לומר דאפילו באיסור דאורייתא דינא הכי והלא ממקום שלמד כן מהך דפ״ק דנדה (דף ט׳) דאמר ר׳ כדאי הוא רבי אליעזר לסמוך עליו בשעת הדחק אינו אלא דרבנן דגזירות מעת לעת אינו אלא דרבנן והכי אמרינן בערובין (דף מ״ו ע״א) אמר ליה רב פפא לרבא ובדרבנן לא שני לך בין יחיד ורבים כו׳ עד אלא רבים פליג עליה אמר כדאי הוא ר״א לסמוך עליו בשעת הדחק לכך נראה דה״ק הרשב״א הלכה פסוקה היא שאין סומכים על הקטן נגד הגדול ולא ביחיד נגד רבים אא״כ שיש הפסד מרובה משכחת לה דסומכין עליהן וכמ״ש פ״ק דנדה כו׳ והיינו כהך דנדה דהוא איסור דרבנן וטעמא דהם אמרו והם אמרו לסמוך על היחיד בהפסד מרובה וכה״ג אשכחן טובי דלא העמידו דבריהם במקום ממון וכמו שכתבתי ג״כ בסימן קי״ט ס״ק כ״ז כ״ש במקום שיש מי שמתיר וההיא דפרק הערל אין ראיה כלל (אף לפירוש רש״י וכ״ש לפי׳ התו׳ שם שפי׳ בע״א) דהתם לא אמרינן דבהפסד מרובה סמכינן אקטן או איחיד אלא דרבנן סבירא להו התם מין במינו בטיל ובהפסד מועט לא חששו ובהפסד מרובה אוקמוה אדינו עיין שם מבואר כך להדיא ועוד דהתם אף על פי שעיקר הדבר הוא איסור דאורייתא מכל מקום הוא מדרבנן דמדאורייתא חד בתרי בטיל כדאיתא בסי׳ ק״י וכן נראה מדברי הרב דמדמסדר האי אא״כ יש בו גם כן הפסד מרובה אסיפא מכלל דברישא באיסור דאורייתא אין סומכין אקטן כלל וכ״ש איחיד נגד רבים.

מיהו כל זה לדעת הרב וב״ח שנמשכו לדעת הרשב״א אבל לא שמו לבם לעיין בפוסקים אחרים שהרמב״ם ספ״א מהל׳ ממרים כתב בסתם ב׳ ת״ח או ב׳ בתי דינים כו׳ בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המיקל ולא חילק בין קטן לגדול משמע דסבירא ליה דר״י בן קרחה ארישא נמי פליג וכמו שכתב הכסף משנה שם אי נמי מספקא ליה להרמב״ם אי פלוג נמי ארישא ופסק בספיקא בשל תורה לחומרא ובשל סופרים לקולא ואם כן אין חילוק בין קטן לגדול וכן דעת הסמ״ג עשין קי״א וכ״ד הגמי״י שם.

מיהו נראה דדוקא בשאין הגדול רבו אבל אם הוא רבו גם להרמב״ם וסייעתו אין סומכין על הקטן דהלכה פסוקה היא בכמה מקומות בש״ס שאין הלכה כתלמיד במקום הרב וחזר הדין הזה להיות כדין קטן אצל גדול לדעת הרשב״א.

ואין להקשות לדעת הרמב״ם וסייעתו דהא ודאי הולכין אחר רבים וא״כ אמאי אין הולכין כאן אחר הגדול במנין שהוא תלמידים הרבה וכמש״ל בשם הג״ה יש לומר דסבירא ליה כפירוש הראשון שבהג״א שיש תלמידים הרבה ופירושו שיש לו תלמידים הרבה ואפי׳ אינם אומרים דעתם מכל מקום הוא גדול בתלמידים ומכל מקום סבירא ליה להרמב״ם והסמ״ג נמי האי דינא שבהג״א שרוב התלמידים אומרים כמותו ולא הוצרכו לכתבו כאן דודאי פשוט הוא דהולכין אחר רבים בכל מקום אלא דסד״א דתלמיד אין מכריע וכבר כתב הרמב״ם פי״א מהל׳ סנהדרין דלענין טומאה וטהרה ואיסור והיתר הרב ותלמידו מונין אותם בשנים וכ״כ הסמ״ג עשין נ״ח והוא מהש״ס פ׳ אחד דיני ממונות דף ל״ו ונתבאר בח״מ ס״ס י״ח.

ודאי דאין להקל באיסור דאורייתא נגד דעת הרמב״ם והסמ״ג והגמי״י דלעיל ובדרבנן היה נראה לכאורה גם כן כהרמב״ם וסייעתו דבשל סופרים הלך אחר המיקל אך כיון דהב״ח מחמיר וגם הרב כתב דאין סומכין על הקטן נגד הגדול קשה להקל ועוד שמצאתי בר״י סוף נתיב ב׳ ובריב״ש סימן שע״ט ובתשו׳ מהר״מ אלשקר סימן נ״ד שסוברים כהרשב״א וכ״נ דעת הגה״א מא״ז ספ״ק דעובד כוכבים שהבאתי לעיל ועוד שהרי יש כמה ספיקות דרבנן להחמיר כמו שכתבתי בדיני ס״ס דין י״ט וגם במרדכי פרק החולץ כתב תשובת רבינו ברוך דאשכחן דפליגי בספק דרבנן ופסקינן להחמיר ועוד דיש כמה דברים שהם דרבנן ונוגעים באיסור דאורייתא ומי יפריש ביניהם.

מתוך מ״ש נתבאר דמ״ש הב״ח וז״ל יש מקום עיון בשלחן ערוך במקומות שלא הכריע הרב ב״י לפסוק כדעת א׳ מהפוסקים ולפעמים כותב בתחלה בסתם לאיסור ואחר כך אומר יש מי שמתיר או ויש חולקים ולפעמים כותב בהפך כו׳ עד כשכותב בהגהת שלחן ערוך דעת מי שחולק על מה שפסק בש״ע בדוכתא שלא נתפשטה הלכה כדברי הא׳ ויש לו דין זה דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר עד כאן לשונו צ״ע דמ״ש ביחיד נגד רבים סומכין על היחיד בהפסד מרובה כבר נתבאר דז״א אלא באיסורא דרבנן ולא באיסורא דאורייתא.

וכ״ת א״כ למה כתב המחבר או שאר פוסקים בכמה מקומות אפילו באיסור דאורייתא דעת היחיד החולק יש לומר דהא תנן בריש עדיות למה מזכירין דברי היחיד בין המרובים שאם יאמר אדם כך אני מקובל אומרים כדברי פלוני שמעת ועוד תנן התם שאם יראה ב״ד דברי היחיד ויסמוך עליו כו׳ ופי׳ הראב״ד לומר שאם יראה לב״ד האחרון שהלכה כדברי היחיד הראשון ויסמוך עליו כלומר ויקבע הלכה. כמותו כמו שמצינו באמוראים שקבעו הלכה כיחידים הראשונים בכמה מקומות ואף על פי שהמרובים חולקים עליהם ואם לא שמצאו דברי היחיד הראשון לא היו האחרונים יכולים לדחות דברי הראשונים כו׳ עד כאן לשונו וה״נ אלו היו כותבים המחבר והפוסקים דעת רבים בסתם הייתי אומר שהוא תורת משה או מוסכם במשנה וש״ס ולא היה שום אחרון רשאי לחלוק אפילו בראיות לכך כותב דברי היחיד שאם יביא שום אחרון ראיות ברורות לדבריו יתנו עדיהן ויצדקו אי נמי משום שמצינו בכמה ארצות ומקומות מחולקים בדינים ונהרא נהרא ופשטיה לכך כתבו דברי יחיד כי אולי יש מקום או מדינה שמורים כן שיש להם על מה שיסמכו וכ״כ בתשו׳ מנחם עזריה ר״ס צ״ז וז״ל דע כי המחבר ההוא רבן של בני הגולה זה דרכו בש״ע הקבוע להוראה להביא תחלה דעת היותר מוסכמת והיכא דאיכא למיחש לסברא אחרת מייתי לה בשם י״א.

א) א״כ מה שסתם תחלה (בס״ס נ״ו) כדעת הגאונים להתיר הוא פסק גמור ומוחלט לפי סברתו ולא זכר הסברא הב׳ אלא לחלוק כבוד לבעלה שגם גדולים ורבים הם ובהרבה מקומות פשט המנהג לאסור כוותייהו (כמ״ש הרב שם שכן עיקר וכן נוהגין ע״ש) עכ״ל א״נ כשהמחבר תופס א׳ בחזקת גדול נגד קטן ולא ברירא ליה מילתא שהוא גדול נגד קטן אי עביד להחמיר כדברי הקטן לא מהדרינן עובדא וכדכתב ג״כ הב״ח א״נ משום שאולי יזדמן הדין ההוא במקום אח׳ שיהיה שם עוד איזה צד היתר (כדאיתא בס״ס נ״ז ע״ש) וכה״ג אשכחן טובי בפוסקים דמצטרפים כמה צדדים להיתר א״נ משום שאפשר שימצא בחבורים אחרים ג״כ כדעת היחיד בענין שיהיו שקולים או היחיד יהא רבים וכמו שמצינו כן הרבה פעמים או אפשר לענין שבעל נפש יחמיר לעצמו כדברי היחיד או הקטן דאע״ג דהלכה פסוקה דהלכה כרבים מ״מ בספרי הפוסקים אולי יש לאותו יחיד ראיה ברורה מן הש״ס או תוספתא או ירושלמי או אולי ימצא עוד בספרים אחרים כן.

ומ״ש דאי עביד עובדא כו׳ שנראה מדבריו דוקא בדעבד עובדא אבל לכתחלה לא אפילו בהפסד מרובה וכ״כ עוד שם בביאור דאפילו באיסורא דרבנן אין לעשות כן לכתחלה ולא משמע כן בתשובת הרשב״א וכן נראה מדברי הרב דאפילו לכתחלה סומכין בהפסד מרובה מיהו היינו באיסור דרבנן וכמו שכתבתי למעלה.

ומשמע דדוקא להקל סומכים בהפסד מרובה על היחיד או על הקטן אבל לא להחמיר דהיינו אפילו עביד כדברי היחיד או הקטן לחומרא מהדרינן עובדא בין באיסור דאורייתא בין באיסור דרבנן כיון דלא עביד כהלכתא והא דמותר בהפסד מרובה היינו משום דלא העמידו דבריהם במקום ממון והא אמרו במקום הפסד מרובה לסמוך איחיד לאוקמא אדין תורה וכמ״ש לעיל וכן משמע מדברי הב״ח שכתב דאי עבד עובדא לחומרא כהיש מי שחולק לא מהדרינן עובדא כו׳ כיון דלא ברירא לן בודאי דגדול הוי כו׳ משמע אי ברירא לן בודאי מהדרינן עובדא וכ״ש ביחיד נגד רבים וכמ״ש לעיל.

וכתב עוד הרב בח״מ סימן כ״ה ואפילו אין הרבים מסכימים מטעם א׳ אלא כל אחד יש לו טעם בפני עצמו הואיל והם מסכימים לענין הדין מקרי רבים ואזלינן בתרייהו והוא ממהרי״ק שורש מ״א ובאמת מהרי״ק שם לא ברירא ליה דין זה וגם לא כתב שם כן אלא ליישב מנהג האשכנזים בהדם וגם מסיים שם ומכל מקום כל זה רחוק בעיני וכן משמע מדברי האגור בשם מהרא״י ומביאו בית יוסף וד״מ בסימן צ״ב דאין להקל בכה״ג באיסור דאורייתא בנדון דידן בחלב שנתערב בשומן וספק אם יש בשומן ס׳ מן החלב ואחר כך הושם מן השומן לקדרה לא אמרינן חנ״נ בלח להא״ז אע״ג דמוכח באשר״י דלית ליה האי סברא לחלק בין לח ליבש מכל מקום אין להחמיר בשביל כך דלכ״ע האי סברא דחנ״נ אינו אלא מדרבנן ונ״ד בין למר בין למר שרי לדעת הא״ז משום דדבר לח הוא ולהרא״ש משום שאין אומרים חנ״נ אלא בב״ח עכ״ל.

ב) אלמא אי הוי דאורייתא לא הוי שרי כיון שאין מסכימים מטעם א׳ כ״ש היכא שיש גם כן חולק על ב׳ הטעמים ודו״ק.

קיצור בהנהגת הוראות איסור והיתר העולה מכל הש״ס והפוסקים אשר אסף הרב המחבר יזיי״א ורוחו הוא קבצם.

א. חכם שאסר וחלה הוראתו ונתפשטה מותר לשאול לשני רק שיודיעוהו שאסר הראשון ואם מברר שהראשון טעה בדבר משנה או שטעה בשקול הדעת ועל דרך שנתבאר בח״מ סימן כ״ה יכול להתיר אבל אם אינו יכול לברר שטעה רק שיש לו קבלה להתיר או שהוא חולק עליו בשקול הדעת אפילו הראשון חוזר ומודה לדבריו אינו יכול להתיר ואם התירו אינו מותר דשויה חתיכה דאיסורא. ויש אומרים שאפילו השני גדול ממנו בחכמה ובמנין אינו יכול להתיר ויש מתירים בגדול ממנו. ואם התיר הראשון יכול השני לאסור. ואם שניהם יושבים בבה״מ ולא חלה עדיין הוראת הראשון יכול השני להתיר. וכל זה באותו דבר עצמו אבל במעשה אחר יכול להורות היתר אם לא שהראשון אסרו משום חומרא או משום סייג וגדר.

ב. שני ת״ח שחלוקים זה עם זה בטומאה וטהרה או באיסור והיתר אם הוא דבר תורה הלך אחר המחמיר אפילו הוא קטן ממנו בחכמה ובמנין פירוש שאין לו כל כך תלמידים כמו חבירו ואם הקטן הוא תלמידו אין הלכה כתלמיד במקום הרב אף על פי שהוא מחמיר באיסור תורה ואם נתחכם התלמיד כרבו שוה הוא לו ואם הוא דבר דרבנן אם שניהם שוים שלא נודע איזה מהן גדול הלך אחר המיקל ואם אחד מהן גדול בחכמה או במנין והוא מיקל אפילו עשו מעשה להחמיר כדברי הקטן מהדרינן עובדא ואם הגדול מחמיר סומכין על הקטן בשעת הדחק ואם אחד מהן גדול בחכמה והשני במנין דהיינו שיש לו תלמידים הרבה אפילו אינם אומרים דעתם וכ״ש אם רוב תלמידים אומרים כמותו נקרא זה שגדול במנין גדול נגד חבירו. ואם אחד מהם גדול בשנים לא נקרא גדול בשביל זה וכן סומכים על התלמיד במקום הרב באיסור דרבנן אם הוא שעת הדחק וכן במקום מחלוקת יחיד ורבים אם עשה כיחיד להחמיר מהדרינן עובדא ואם הרבים מחמירים סומכים על היחיד באיסור דרבנן ושעת הדחק.

ג. ושעת הדחק היינו דוקא במקום הפסד מרובה או בהפסד מועט לעני בדבר חשוב או לעשיר לכבוד שבת ויום טוב או לכבוד אורחים. ובכל האיסורים חוץ מיין נסך אם יכול למכרו לעובד כוכבים ואין הפסד מרובה לא מיקרי הפסד מרובה אף על פי שמפסיד כל הריוח כיון שאין מפסיד בקרן.

ד. וכל זה שכתבו היינו בסתם אבל אם תמצא לפעמים עוד צד היתר אחר הן מן הש״ס או שקול הדעת וכיוצא בזה יש לעשות כפי מה שיראה בעיניו ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות אם הוא בר הכי שיודע להכריע ולהבין ולהורות. ומטעם זה אם תמצא באיזה מקומות בש״ס ופוסקים דברים הסותרים לכללם אלו הוא מפני שיש שם איזה צד או טעם אחר.

ה. זה שתמצא בכמה מקומות בדברי המחבר והרב או שאר אחרונים שמביאים בתחילה סברא אחת בסתם ואחר כך יש מי שמתיר או יש מי שאוסר או יש מתירין או יש אוסרים או יש מי שחולק או יש חולקים הוא מפני שנראה להם עיקר כהסברא שכתבו בסתם והסברא האחרת היא טפלה בעיניהם ועל כן צריך עיון וישוב הדעת מפני מה היא טפלה אם מפני שהוא כקטן נגד גדול או תלמיד נגד הרב או יחיד במקום רבים ועל הדרכים שאמרנו ואם הוא דבר דרבנן יש לסמוך על הטפלה להתיר בשעת הדחק ואם היא טפלה מחמת שהיה בעיניהם בחזקת קטן נגד גדול כיון שאינו בבירור קטן נגד גדול לא מהדרינן עובדא אם עשה להחמיר באיסור דרבנן ואם הוא איסור תור׳ אין להורות כסברא הטפלה לא להחמיר ולא להקל אפי׳ בשעת הדחק ויש לבעל נפש להחמיר לעצמו באיסור תורה.

ו. אם הרב והתלמיד מסכימים לדעת א׳ מונים להם שנים באיסור והיתר אפילו הוא צריך לסברת הרב ובשעה שמלמדו הרב הדין הוא סומך על פיו.

ז. אם אין הרבים מסכימים מדעת א׳ אלא כל אחד יש לו טעם בפני עצמו והם מסכימים לענין הדין אין לסמוך עליהם להתיר באיסור תורה ובאיסור דרבנן.

ח. כל מקום שדברי הראשונים כתובים על ספר והם מפורסמים והפוסקים האחרונים חולקים עליהם הולכים אחר האחרונים. אבל אם נמצא לפעמים תשובת גאון ולא עלה זכרונו על ספר ונמצא אחרים חולקים עליו אין צריך לפסוק כהאחרונים שאפשר לא ידעו דברי הגאון ואי הוי שמעי הוי הדרי בהו ויש חולקים שאין שומעים לאחרונים נגד גדולי הראשונים ויש להחמיר ומכל מקום אם האחרון מביא דברי הראשון וחולק עליו אם הוא מפורסם בכך שהוא ראוי לחלוק יכול לסמוך עליו וצריך להתישב בדבר מיהו אם יש ביד המורה להכריע יכול לפסוק כאיזה שירצה ומכל מקום אין לחלוק על הגאונים הקדמונים. ומקודם הרי״ף כבר פסקו דורות הגאונים.

ט. כשם שאסור להתיר את האסור כך אסור לאסור את המותר אפילו בשל עובד כוכבים ואפילו במקום שאין הפסד מפני שעל הרוב יש בו צד הקל במקום אחר מחמת שנאסר והוי חומרא דאתי לידי קולא ואע״פ שלפי הנראה לא יבא מזה צד קולא אסור שאפשר שיתגלגל ויבא קולא עד אחר מאה דברים. לפיכך אם הוצרך לאסור מחמת ספק או מחמת חומרא בזה שאין האיסור ברור כשמש צריך המורה לומר שאין האיסור ברור אלא שאנו מחוייבים להחמיר וכל שכן אם המורה מתיר בשעת הדחק וכיוצא בו שיאמר לו כן.

י. בית דין אחד בעיר אחת שנחלקו בדבר אסור להורות מקצתן כך ומקצתן כך משום לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות ודבר זה גורם מחלוקת בישראל והתורה נעשית כשתי תורות וכן אסור לעשות כל כת וכת מהם כדבריו או לנהוג כן אף על פי שאין מורין כן להדיא אף על פי ששניהם שוים בחכמה ובמנין אלא ישאו ויתנו בדבר הרבה עד שיסכימו כולם לדעת אחת ואם אי אפשר בכך אם הוא דבר תורה יעשו הכל כדברי המחמירים ואם הוא דבר דרבנן יעשו הכל כדברי המקילים ושתי בתי דינים בעיר אחת יכולים להורות אלו כך ואלו כך ודוקא בשני בתי דינים ידועים אבל אם אין ידועים שני בתי דינים בעיר אסור לנהוג מקצת העיר כך ומקצת העיר כך ואף על פי שעל ידי מחלוקת זה נעשו שני בתי דינים אסור מכל שכן שדבר זה מרבה מחלוקת ואם ב״ד א׳ גדול מחבירו דינן כשני ת״ח החולקים בדבר וא׳ מהן גדול מחבירו ועל דרך שנתבאר למעלה.